המדיניות החיצונית של המשטר הישראלי התבססה מאז הקמתו על אסטרטגיה קולוניאלית מובהקת של "הפרד ומשול", שנועדה להבטיח את שרידותו ואת עליונותו האזורית באמצעות פירוק המדינות סביבו.
תל אביב רואה בכל מדינה מאוחדת וחזקה באזור איום פוטנציאלי על מפעל ההתנחלות שלה, ולכן היא פועלת באופן שיטתי לניצול שברים אתניים, דתיים וחברתיים.
דוקטרינה זו, שזכתה לאורך ההיסטוריה לכינויים כמו "ברית המיעוטים" או "דוקטרינת הפריפריה", שואפת לייצר אזורי חיץ ביטחוניים סביב גבולות הכיבוש, ולעסוק בלוחמה אסימטרית חשאית שמתישה את משאביהן של המדינות הריבוניות ומאלצת אותן להתמודד עם סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים.
על פי האנליסט הפוליטי והחוקר גוקהאן באטו, מומחה עצמאי בתחום המזרח התיכון, שאיפה היסטורית זו של ישראל לבריתות באזור ומחוצה לו נשענת על שלושה קריטריונים גיאופוליטיים קבועים: יצירת קשרים עם מדינות שאינן מוסלמיות, מדינות שאינן ערביות, ורצוי כאלה המשלבות את שני המאפיינים יחד, במטרה לאזן את היריבים הערבים המקיפים אותה.
באטו מדגיש כי היחסים הללו מבוססים בעיקרם על ציר ביטחוני, שבו קבוצות המובחנות מבחינה אתנית, דתית או עדתית משמשות כמנוף להחלשת יריביה של ישראל ועיצוב הסדר האזורי בהתאם לאינטרסים שלה. מדיניות זו מעמיקה שברים פנימיים, מעודדת נטיות היפרדות, ומציבה אתגר חמור לריבונות המדינות ולחוק הבינלאומי.
הפרובוקציה הדיפלומטית בירושלים והציר הסרבי הבדלני
במהלך המפגש הדיפלומטי שנערך בירושלים בין ראש ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו, לבין נציגת ההנהגה הסרבית של בוסניה והרצגובינה, התחוללה סערה דיפלומטית חמורה המשקפת את זלזולו של המשטר הישראלי בריבונותן של מדינות ריבוניות.
במהלך הפגישה הרשמית, בחרו המארחים בישראל להציב את דגל היישות הבדלנית "רפובליקה סרפסקה" בלבד, תוך התעלמות מופגנת והשמטה מכוונת של דגלה הלאומי והרשמי של מדינת בוסניה והרצגובינה המאוחדת.
צעד זה אינו מקרי, אלא מהווה ביטוי ישיר למדיניות ארוכת שנים של תל אביב המעודדת כוחות פלגניים ובדלניים ברחבי העולם.
הרפובליקה סרפסקה, המובלת על ידי גורמים לאומנים סרבים השואפים לפגוע בשלמותה הטריטוריאלית של בוסניה ולערער את הסכמי דייטון, מוצאת בשנים האחרונות אוזן קשבת ותמיכה פוליטית חמה אצל ההנהגה הישראלית, המנצלת את הבריתות הללו כדי לזכות בלגיטימציה בינלאומית ולתקוע טריז בתוך מדינות בעלות רוב מוסלמי או עמדות פרו-פלסטיניות.
החוקר גוקהאן באטו מציין בהקשר זה כי הצעדים האחרונים של ישראל בבוסניה-הרצגובינה אינם מקריים, אלא נבנים על אותה מורשת אסטרטגית, כאשר מתחדדת בהם גם מגמה ברורה של עמדה אנטי-טורקית.
לדבריו, הרמה של קשרי ישראל עם מדינות או קבוצות אתניות המצויות בסכסוך עם חברות מוסלמיות – מבוסניה ועד מיאנמר והודו – אינה מקרית; תל אביב מנצלת בהן את עליונותה הטכנולוגית והביטחונית, לצד השפעתה הפוליטית בוושינגטון, ככלי שרת חזק במדיניות החוץ שלה.
ההכרה האינטרסנטית בסומלילנד
בקרן אפריקה, הפנתה ישראל את מבטה לעבר "סומלילנד" – מחוז בצפון סומליה שהכריז על עצמאות חד-צדדית ואינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית והאיחוד האפריקאי.
האינטרס הישראלי בסומלילנד נובע בעיקרו ממיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי לאורך מפרץ עדן והגישה לים האדום, נתיב שיט קריטי עבור הכלכלה של מדינת הכיבוש.
באמצעות הבטחות לסיוע חקלאי, טכנולוגי וביטחוני, מנסה תל אביב לקנות אחיזה פוליטית ביישות הבדלנית הזו.
צעד זה מכוון בראש ובראשונה להחלשת הממשלה המרכזית במוгדישו, המזוהה עם עמדות אנטי-קולוניאליות, ולייצר מוצב קדמי ישראלי שיאפשר פיקוח מודיעיני וצבאי הדוק על מיצרי באב אל-מנדב וקרן אפריקה כולה.
העיתונאי והאנליסט הפוליטי עבד-אל חכים קאלאלה, מומחה לקרן אפריקה ובוגר אוניברסיטת אנקרה למדעי החברה, שופך אור על המורכבות הזו ומסביר כי מדובר במלכוד ובמבוי סתום עבור תל אביב.
"הנהגת ישראל, ובמיוחד ממשלת נתניהו המבודדת, מנסה לייצר מרחבי תמרון חדשים בחוץ כדי לחפות על משברי פנים.
עם זאת, סומלילנד היא זירה מורכבת בהרבה ממה שישראל מדמיינת.
הדינמיקה הפנימית שם הופכת גלויה: מפלגות האופוזיציה, ובראשן תנועות כמו (כאח-KAAH), מביעות עמדה ביקורתית חריפה נגד ההתקרבות לישראל.
בנוסף, קיימות מגמות פרו-סומליות חזקות באזורים כמו המחוז הצפון-מזרחי, מה שהופך את הקרקע למפוצלת ומונע מישראל להשיג את המענה החזק שציפתה לו."
קאלאלה מוסיף כי לישראל יש תפקיד עקיף אך ברור בניסיונות לשנות את מאזן הכוחות בקרן אפריקה. בעוד שדרישתה של אתיופיה לגישה מסחרית לים היא לגיטימית, הפיכת העניין למימד צבאי מונעת מאינטרסים ישראליים.
המעורבות הזו פוגעת פגיעה אנושה בריבונותה ובשלמותה הטריטוריאלית של סומליה.
לדבריו, מדיניות זו גובה מישראל מחיר כבד בזירה היבשתית: האיחוד האפריקאי מתנגד נחרצות לבדלנותה של סומלילנד כדי להגן על גבולות היבשת, והתמיכה של תל אביב בגורמים בדלניים מקבעת את תדמיתה כאינטרסנטית וכ"שחקן מפלג", מה שמאלץ את האיחוד האפריקאי לשבור שתיקה ולפעול נגדה.
מניפולציית "הברית עם המיעוטים"
לאורך עקרונות המדיניות הציונית ההיסטורית, מה שקרוי "ברית המיעוטים" שימש תמיד כלי לפירור מרקם החיים הערבי המשותף, כאשר המיעוט הדרוזי עמד לא פעם במרכז המניפולציות הללו.
מעבר לניסיונות לשלבם במנגנוני הדיכוי הצבאיים בתוך המדינה, ישראל ניסתה שוב ושוב, במיוחד במהלך שנות המלחמה בסוריה, להקים יישות דרוזית בדלנית או אוטונומית בדרום סוריה (באזור ג'בל אל-דרוז) ובגבול לבנון.
תחת כסות של "הגנה הומניטרית" על המיעוטים מפני ארגונים קיצוניים, פעל הצבא הישראלי כדי לחזק קשרים עם מנהיגים מקומיים, להציע תמיכה לוגיסטית ורפואית, ולעודד מגמות של היפרדות מהמדינה הסורית המרכזית, הכל במטרה ליצור אזור חיץ שיגן על גבולות הכיבוש ויחליש את הריבונות הערבית.
ד"ר טובה ילדיז, חברת סגל באוניברסיטת איסטנבול והפקולטה לתיאולוגיה, חוקרת בכירה של פוליטיקת הזהויות והקבוצות העדתיות בלבנון ובסוריה ומחברת הספרים צדק עות'מאני: הדרוזים והמרונים וביירות, מנתחת את המהלכים הללו לעומקם.
ד"ר ילדיז מדגישה כי קשריה של ישראל עם הדרוזים החלו עוד לפני הקמת המדינה, כחלק מאסטרטגיה של קהילה המצויה במיעוט ומחפשת קשרים עם מיעוטים אחרים.
לאחר שהצליחה להכפיף את הדרוזים שבתוך פלסטין, פנתה ישראל לאחר מלחמת 1967 לעבר הדרוזים בסוריה, אולם אלה דחו בעקביות את הפיתויים הישראליים ושמרו על זהותם הערבית והסורית.
עם זאת, ד"ר ילדיז מזהירה כי האירועים הדרמטיים של דצמבר 2024 בסוריה (נפילת משטר אסד ועליית ממשלתו של אחמד אל-שראע) פתחו בפני ישראל, לראשונה מאז קריסת שלטון הבעת', מרחב פעולה מהיר ומסוכן יותר לליבוי חוסר היציבות.
"ישראל מפתחת כעת טקטיקות מתוחכמות להסתת הדרוזים בסוריה נגד הממשל החדש בדמשק. בגולן הכבוש היא מרחיבה את אחיזתה, מקימה טורבינות ענק על אדמות חקלאיות דרוזיות, דבר שגרר מחאות אלימות ועימותים, ומנסה לכפות כניעה״.
״בסווידא, ישראל מנסה לנצל את הברית שלה עם חיכמת אל-הג'רי כדי לקדם את היפרדות המחוז מדמשק, מתוך הבנה שאם תנתק את סווידא, יהיה לה קל יותר לבודד ולשלוט גם בדרוזים של הגולן. ככל שסוריה תתקרב לפיצול, כך יקל על ישראל לבסס את הכיבוש."
ד"ר ילדיז מוסיפה כי גם בלבנון פועלת ישראל באסטרטגיה דומה, ומנסה לערער את הלגיטימיות של המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלאט, במטרה להותיר את הדרוזים בלבנון ללא הנהגה חזקה ולאלץ אותם, בעתות משבר, לחסות תחת הגנתה.
היא נמנעת מתקיפת אזורים דרוזיים בלבנון אך מעמיקה את המשבר בסוריה כדי להקצין את עמדותיהם של דרוזי לבנון נגד המשטר החדש בדמשק ונגד ג'ונבלאט שתומך בו.
עם זאת, ילדיז מסכמת כי המודעות האזרחית והזהות הערבית של הדרוזים בסוריה ובלבנון נותרו איתנות, והם מסרבים לשחק לידי התוכנית הישראלית. שאיפתה של ישראל לפרוץ מלחמת אזרחים בלבנון נועדה לשבור את כוחם של הדרוזים ולתפוס את השליטה בקו חאצביא האסטרטגי.
הברית עם הפלנגות הנוצריות בלבנון
אחד הפרקים האפלים והקטלניים ביותר של המעורבות הישראלית בתמיכה בכוחות בדלניים ופשיסטיים הוא הברית עם "הפלנגות" הנוצריות במהלך מלחמת האזרחים בלבנון.
תל אביב זיהתה בפלנגות הימניות הקיצוניות כלי למימוש תוכניותיה לגירוש ההתנגדות הפלסטינית מלבנון והקמת משטר בובות בביירות שיחתום על הסכם כניעה עם הכיבוש.
השיא של ברית דמים זו התרחש בשנת 1982, כאשר תחת חסותו הישירה, הגנתו והארתו של צבא הכיבוש הישראלי בפיקודו של אריאל שרון, פשטו אנשי המיליציות של הפלנגות על מחנות הפליטים סברה ושאתילה וביצעו טבח מחריד שבו נרצחו אלפי אזרחים פלסטינים ולבנונים חסרי ישע, עדות נצחית למחיר הדמים של הבריתות החשאיות של תל אביב.
כפי שמציין החוקר גוקהאן באטו, הברית ההיסטורית הזו עם בשיר ג'ומאייל וכוחות המילציה של הפלנגות הנוצריות מהווה את אחת הדוגמאות המובהקות וההרסניות ביותר לאופן שבו ישראל משתמשת בשחקנים לא-מדינתיים כדי לנסות ולכפות סדר אזורי חדש בכוח הזרוע.
תמיכה בבדלנות באפריקה
שורשי המדיניות הישראלית המעודדת פיצול ובדלנות בעולם הפוסט-קולוניאלי מגיעים גם למערב אפריקה, עם תמיכתה ההיסטורית של ישראל בתנועת הבדלנות של חבל "ביאפרה" בניגריה בסוף שנות ה-60.
כאשר הכריז המחוז המזרחי העשיר בנפט על היפרדותו מניגריה, דבר שהוביל למלחמת אזרחים עקובה מדם, מיהר המשטר הישראלי להעניק תמיכה חשאית, שכללה משלוחי נשק וציוד צבאי לבדלנים בני שבט האיגבו.
האינטרס של תל אביב היה כפול, מחד, לפגוע במדינת ניגריה הגדולה והמאוחדת שהביעה תמיכה בלתי מסויגת בזכויות הערבים והפלסטינים, ומאידך, לנסות ולהניח יד על משאבי האנרגיה של האזור דרך יישות חסות שתהיה אסירת תודה למשטר הציוני.
מדיניות קבועה זו, המתחילה באפריקה של המאה הקודמת ונמשכת עד לימנו אנו בסומלילנד, מוכיחה כי עבור המשטר הישראלי, פירוק ריבונותן של מדינות וזריעת כאוס פנימי הם אבני יסוד בלתי משתנות בהישרדותו הגיאופוליטית.
