השבוע בסוריה, פעולות הלוחמה בטרור שהחלו בשכונות מסוימות בחלב התפשטו במהירות לצפון המדינה. המבצע הצבאי שנערך באזורים שבשליטת ארגון הטרור YPG/SDF הוכיח בבירור את עליונותו של צבא סוריה בשטח.

הפעולות הסתיימו בהפסקת אש שהוכרזה על ידי הנשיא אחמד אל-שאר בעת כתיבת שורות אלה. בפגישה הצפויה להתקיים ביום שני, צפוי פרחת עבדי שאהין, המכונה מזלום עבדי, המייצג את הארגון, לשבת לשולחן ולחתום על הסכם הכולל תנאים מחמירים בהרבה מההסכם שנחתם ב-10 במרץ, לפיו הארגון מסכים להתפרק. בקיצור, תקופה של כמעט 15 שנות מלחמה וסכסוך בסוריה מגיעה לסיומה.

היבט בולט נוסף במצב קריטי זה היה שתיקתה של ישראל. לא הייתה כל הצהרה ראויה לציון מצד גורמים רשמיים, וגם התקשורת הישראלית לא אימצה קו עריכה רציני בנושא. התקשורת המרכזית, שנצמדה לקלישאה של "הארגון שהביס את דאעש" – ביטוי שכבר אינו מחזיק מעמד בשטח ואפילו ארה"ב הפסיקה להשתמש בו – הסתפקה בצילומים ששיתף "כאן 11" ובהצהרה של מנהיג ה-YPG שביקש סיוע מישראל.

אולם, שתיקה זו מנוגדת לחלוטין למסגרת התוקפנית שישראל גיבשה עבור סוריה בתקופה שלאחר המהפכה. מיד לאחר המהפכה, שר החוץ גדעון סער הצהיר במפורש כי על ישראל לתמוך במיעוטים, ובפרט בדרוזים וב-YPG/SDF, וכי היא תומכת בסוריה פדרלית. הצהרה זו חשפה את החזון של תל אביב לגבי סוריה החדשה: מדינה עם שלטון מרכזי חלש, המפולגת על בסיס אתני ועדתי, וניתנת לניהול. כיום ברור כי תרחיש זה קרס.

ישיבה לשולחן עם נשק

ישראל נקטה מדיניות אמביוולנטית ובלתי עקבית בתקופה שלאחר המהפכה. מצד אחד, היא העלתה על השולחן את האפשרות של הסכם ביטחוני עם הממשל הסורי החדש, ומצד שני, היא נקטה צעדים מאחורי הקלעים שנועדו לערער את היציבות במדינה. העמקת הכיבוש ברמת הגולן, המשך התקיפות האוויריות והסתה של קבוצות חברתיות שונות היו חלק ממדיניות זו. ישראל האמינה כי תוכל להפוך את המציאות החדשה שנוצרה בסוריה במהלך השנה, אך נכשלה בכך.

במשך שנים רבות, המסגרת הבסיסית שהעניקה לגיטימציה למעורבות הצבאית של ישראל בסוריה הייתה אסטרטגיית "המערכה בין המלחמות". מאות תקיפות על מטרות שנטען כי הן שייכות לאיראן ולחיזבאללה בוצעו תחת דגל זה. אולם כיום, לא איראן ולא חיזבאללה נוכחים בשטח. ישראל איבדה למעשה את ההצדקה הבסיסית שעליה הסתמכה במשך שנים. למרות זאת, תקיפותיה בסוריה בשנה האחרונה וההתקדמות הנוספת של כוחותיה עוררו דאגה רבה, במיוחד בארצות הברית. בוושינגטון מבינים היטב שצעדים אלה אינם מקדמים עוד את היציבות האזורית, אלא מגבירים באופן ישיר את הסיכון לסכסוך.

במקביל, נעשו ניסיונות לשחק בקלף הדרוזי. ישראל ביקשה ליצור מתח מבוקר בדרום סוריה כדי להקים לעצמה "אזור חיץ". אולם, עמדתה הרגועה והמכילה של דמשק סיכלה יוזמה זו. התוכנית לפתוח חזית פנימית באמצעות הדרוזים לא יצאה אל הפועל.

לקחים שיש להפיק עבור האזור מסוריה

עם ההתפתחויות האחרונות, גם החזית הצפונית של ישראל קרסה. ה-YPG/SDF נכנס לתהליך של חיסול צבאי ופוליטי, והותיר את ישראל כמעט ללא כל השפעה כדי לפלס לעצמה מקום במדינה.

תמונה זו משקפת את מדיניותה הרחבה יותר של ישראל באזור. ההנחה כי היא תוכל להישאר חזקה על ידי ליבוי הסכסוך, יצירת משברים מתמשכים ושיבוש היציבות בכל האזור הסובב אותה, נכשלה.

זה לא נכון רק לגבי סוריה. אותה תוצאה חוזרת על עצמה שוב ושוב בפלסטין, בלבנון, לאורך קו המתח עם איראן, בים התיכון, בתימן, ואפילו עד לקרן אפריקה. בכל החזיתות, מהלכים צבאיים נוספים מובילים לבידוד רב יותר ולמבוי סתום אסטרטגי עמוק יותר.

הדוגמה הסורית טומנת בחובה לקח קשה אך מאלף עבור ישראל. ההיצמדות לתגובות ישנות במקום להתמודד עם שחקנים חדשים, איזונים חדשים ומציאות אזורית שונה, מעמידה את תל אביב שוב ושוב בפני המציאות הזו: העידן שבו אפשר היה לשרוד על ידי הצתת האזור באש הסתיים. המשך הליכה בדרך זו יהפוך את ישראל מ"שחקנית חיונית באזור" ל"מקור כרוני לחוסר יציבות".