״יצאתי ממאסר אחד ונכנסתי לאחר״

לגבי אחמד, בן 19, השחרור ממעצר ישראלי לא סימל סוף לכלא. הפחד והטראומה מ-15 החודשים בהם שהה במעצר ליוו אותו הביתה.

הוא נעצר ב-6 באוגוסט 2024, כשהיה בן 16, ושוחרר ב-3 בנובמבר 2025, כשהיה בן 18.

חוזר עתה למחנה בלאטה שבגדה המערבית הכבושה, אומר אחמד שהפחד ממשיך לעצב את יומו.

״אם הצבא נכנס לעיר, אני נעלם מיד מהאזור. אני מפחד לחזור לכלא. אני מפחד ממה שיש שם, מהקושי שחוויתי שם״, הוא אומר ל-TRT World.

מאז ה-7 באוקטובר חלה עלייה חדה במעצרי ילדים פלסטינים בגדה המערבית הכבושה על ידי כוחות ישראלים, בתוך מערכת שלמעשה כבר מזמן חשפה קטינים פלסטינים למעצר, חקירה ולהעמדה לדין בבתי דין צבאיים.

בסביבות 370 ילדים פלסטינים שהו בבתי כלא ישראליים בתחילת אוגוסט, רובם במגידו ובעופר. כוחות ישראל עצרו 276 ילדים פלסטינים בששת החודשים הראשונים של 2026 בלבד, לפי המרכז הפלסטיני לזכויות האסירים.

אבל המספרים מספרים מעט על מה שקורה לאחר פתיחת שערי הכלא.

עבור ילדים שהיו מאחורי סורגים חודשים או שנים, השחרור יכול להוביל לשיבה לחינוך מופרע, לשגרה מנותקת ולמערכות יחסים מתוחים, כשהם נושאים עימם את ההשפעות הפיזיות והנפשיות של המעצר.

אפילו כמה ימים במעצר יכולים להשאיר חותם מתמשך.

כשחמישה ימים מספיקים

לאחים עומאר, 13, ופייסל, 14, נמשך המעצר רק חמישה ימים.

הם הוחזקו בבית סוהר מגידו לפני שחזרו הביתה אל משפחתם. אבל אותם חמישה ימים ממשיכים להשפיע על השינה שלהם, על החברויות, על הלימודים ועל העבודה, והותירו אותם פוחדים להסתובב בחוץ בחופשיות.

לפני מעצרו, עומאר הפסיק את הלימודים אך תכנן לחזור. גם עבד בחנות מקומית. מאז שחרורו לא חזר ללימודים ולא חזר לעבוד.

״המצב הנפשי שלי הורע מאז שחרורו מהכלא. החברים שלי הפסיקו לבלות איתי. היו לי עימותים עם רבים מהם, ולבסוף הם התחילו להמנע ממני״, אומר עומאר ל-TRT World.

הוא אומר שבעל החנות חשש שכוחות ישראליים יחזרו לאזור ויגרמו נזק לחנות בגללו, ולכן עומאר נותר ללא עבודה.

הוא גם ממשיך לחוש כאב לאחר שנחבט בראשו בעזרת קת רובה לפני שהגיע לכלא.

״המכה השפיעה על הראש שלי, ומאז אני מרגיש כאב בכל פעם שאני מניח את ראשי על הכרית.״

הפחד שלו ממעצר מחדש שינה גם את האופן שבו הוא נע בשכונה.

״כשאני יוצא לחוץ לשכונה, אני מפחד שהצבא יגיע ויעצור אותי שוב, או שחיילים יגיעו ברגל וייקחו אותי.״

״אני מפחד כל הזמן. הפסקתי לצאת וכעת רוב הזמן שאני מבלה הוא בבית.״

פייסל מתאר מאבק דומה, במיוחד בלילה.

״אחרי ששוחררתי, החיים שלי הפכו אפילו גרועים יותר,״ אומר פייסל ל-TRT World.

״כל לילה אני מתקשה להירדם כי אני ממשיך להיזכר במה שקרה — המכות, השפלת הכבוד, והחוויות שעברתי בכלא.״

הוא אומר שחלק מהחברים התרחקו ממנו, ושחזרה לחיים רגילים הפכה לאחת מהאתגרים הגדולים שלו.

״החלק הכי קשה היה לנסות לחזור לחיי הרגילים ולהתחבר מחדש לחברים ולאנשים סביבי. אני מרגיש שלא הצלחתי להחזיר את חיי למסלול נורמלי,״ הוא מוסיף.

מערכת שממשיכה אחר הילדים הביתה

מה שעברו עומאר, פייסל ואחמד קורה בתוך מסגרת רחבה יותר שבה ילדים פלסטינים יכולים להיעצר ללא אישום או משפט.

במסגרת המעצר המנהלי, ישראל יכולה להחזיק פלסטינים לתקופות מתחדשות ללא אישום או משפט, על בסיס ראיות שלא נחשפות לציבור.

נתוני שירות בתי הסוהר הראו כי 191 קטינים פלסטינים הוחזקו במעצר מנהלי במרץ 2026 — שיא מאז שהארגון החל לעקוב אחר קטינים במעצר מנהלי ב-2008.

אפילו נתונים אלה אינם משקפים את היקף מעצרי הילדים במלואו.

נתוני שירות בתי הסוהר מכסים את הכלאים תחת מנהלתו, אך אינם כוללים ילדים המוחזקים במתקני מעצר וחקירה צבאיים. מספר הילדים שעוכבו מעזה אינו ברור.

ילדים פלסטינים מהגדה המערבית מואשמים לפי מערכת בתי הדין הצבאיים של ישראל, בעוד שילדי המתנחלים החיים באותו אזור נופלים תחת חוק נוער אזרחי. לפי החוק הצבאי הישראלי, גיל האחריות הפלילית הוא 12.

סעיף 37 של האמנה בדבר זכויות הילד קובע כי מעצר ישמש רק כצעד של מוצא אחרון ולמשך התקופה המתאימה הקצרה ביותר.

סקירה של יוניסף על מערכת המעצר הצבאית של ישראל קבעה כי ההתעללות בילדים פלסטינים נראית "נרחבת, שיטתית ומוסדית" לאורך התהליך — מהמעצר ועד ההעמדה לדין והגזר דין.

עבור אחמד, ההשלכות של אותה מערכת לא נגמרו עם שחרורו.

הוא הגיע הביתה ביום שני אך אמר שלקח לו עד יום חמישי כדי לישון כראוי.

״לא יכולתי לישון. לא ידעתי אם אני חולם או ער, אם באמת חזרתי הביתה או לא.״

אפילו האכילה הרגישה לו בלתי מוכרת. אחרי חודשים במצב שבו המזון היה נדיר, אומר אחמד שהגוף שלו כבר לא הרגל לאכול כרגיל.

״היה שם כמעט ולא אוכל. זו הייתה חיים לגמרי אחרים בפנים,״ אומר אחמד.

במהלך 15 חודשי המעצר הוא הוחזק בכלא דמון, עופר ומגידו. הוא תיאר מכות, עמידות בעמדות לחץ וחשיפות חוזרות לגז, ואמר שסבל מגרד במשך ארבעה חודשים ללא טיפול רפואי.

אף על פי כן, חלק מזיכרונותיו המחרידים ביותר הם ממה שראה סביבו.

״כשהגעתי למדור האסירים הילדים בכלא, ראיתי את המראה בפנים וחשבתי, 'לאן הגעתי?'״

״שבוע שלם אחרי שנכנסתי הייתי במצב של שוק. לא יכולתי לדבר עם אף אחד על מה שראיתי,״ אומר אחמד.

מחוץ לכלא, קשה להימנע מתזכורות לאותן חוויות. אחמד אומר שהוא קם ועוזב שיחות כשהן מתחילות לדבר על הצבא הישראלי או על אסירים אחרים.

״כל מי שמתחיל לדבר על הצבא — אני קם ועוזב את ההתקהלות,״ הוא אומר. "ואם מישהו מזכיר סיפור על אסיר, אני מתרחק מהשיחות האלה. אני אומר להם, 'אני לא יודע.'"

פייסל, לעומת זאת, עדיין חושב על חברים שנותרו בכלא. גם בעבודה ובשהייה עם בני הדודים שלו, האפשרות להיעצר שוב נמצאת בראשו.

״אני מפחד שיעצרו אותי שוב בזמן שאני עובד. אני כל הזמן חושב שאני רק רוצה לחזור הביתה אחרי העבודה, אבל אני מפחד שיעצרו אותי שוב,״ אומר פייסל.

אף אחד מהילדים שראיינו לכתבה זו לא קיבל תמיכה שתעזור להם לעבד את מה שעבר עליהם.

הם מנסים לחזור ללימודים, לעבודה, למשפחה ולחיים הרגילים. אבל עבור ילדים שלמדו שרחוב, מחסום או אפילו דפיקה בדלת עלולים להוביל בחזרה לכלא, החופש לא תמיד מרגיש כחופש.

עבור אחמד, אי הוודאות הזאת עיצבה את המחשבה שלו על העתיד.

״כל מה שאני חושב עליו זה איך לצאת מפה. אני רוצה לחיות חיים נורמליים ללא פחד וחרדה. אני רוצה להרגיש בטוח.״

לילדים פלסטינים המשוחררים ממעצר ישראלי, השאלה אם הורשו לחזור הביתה איננה שאלה מספיקה בפני עצמה.

המשמעות היא האם הם יוכלו אי פעם להרגיש בבית שוב.